לעבוד בגרמניה/ענבל בנימיני

סבתא שלי נולדה בגרמניה, כל חיי שמעתי גרמנית  ולא בקונוטציות המקובלות.

סבתא שלי גם לימדה אותי שלא כל הגרמנים היו רעים, הטלוויזיה שלה עבדה תמיד על הערוצים הגרמניים ואת החופשות שלה בחו"ל בילתה בעיקר בגרמניה. לא היתה לי שום בעיה לנסוע לשם.

כשעברנו לאירופה גיליתי שלשאר עמי אירופה יש יחסים מעורבים עם הגרמנים, ההולנדים נהנים לשאול את הגרמנים איפה האופניים שלהם, הבריטים טוענים שהם טובים רק בהפצצות וכולם ביחד צוחקים על המחוייבות העמוקה שלהם לתהליכים.

רובין וויליאמס במופע סטנד-אפ סיפר שפעם שאל אותו גרמני למה אין אנשים מצחיקים בגרמניה, הוא ענה לו "אולי בגלל שהרגתם את כולם...", את הגרמנים כל הבדיחות לעיל אינן מצחיקות.

טבע קנתה חברה בגרמניה ומאז מצאתי עצמי במקום בנסיעות חד יומיות נוחות ללונדון, נוסעת בדרכים עקלקלות ל- ULM, סוף גרמניה שמאלה, על יד לגו- לנד הגרמני, נשבעת לכם. דינו מצא את המיקום, מאז איתמר ואיתן רוצים לבוא.

מפגשי הראשון עם הגרמנים היה על אדמה נייטרלית בפרנקפורט, עם כניסתי לחדר הישיבות, סינן אחד המנהלים בחיוך... "עכשיו הפגישה לא תהיה בגרמנית", בהיותי לא דוברת הגרמנית היחידה בחדר חשתי אי-נעימות, אמרתי שאני יכולה לשמוע גרמנית, אבל לא להבין. קולגה שלי, גרמניה, ציינה ששמעתי הרבה גרמנית בחיי כי סבתא שלי מגרמניה, שקט ודממה השתררו בחדר... לקח לכולם כמה דקות להירגע. בהמשך הפגישה הפכתי למורת נבוכים לישראלים ואפילו הצלחתי למצוא מישהו שיספק להם אוכל כשר לפגישות... חשוב.

מכאן ואילך המזל הרע התחיל, לי כאמור לא היתה בעיה לנסוע לגרמניה, אבל כגדולת המאמינות בעין הרע- העין, הקארמה ומרפי צוחקים עליי.

נסיעתי הראשונה ל- ULM נעשתה ברכבת, הייתי אמורה להמשיך משם גם לפגישה בפולין. את הדרך מגרמניה לפולין סירבתי לעשות ברכבת, עם כל הכבוד, היינו שם, זה לא יכול להיגמר טוב. בסוף הפגישה הפולנית בוטלה. שוכנעתי על ידי שותפתי לחדר לנסוע ביחד ברכבת, ביום שישי בארבע אחר הצהריים היא ביטלה את נסיעתה.

הדרך הלוך עברה בשלום, 6 שעות ברכבת והגענו. האתר עצמו מרשים, ענק ומזכיר מאוד את טבע-טק למי שמכיר, במרכזו תלויים דגלים- גרמניה, רציופארם (החברה המקומית), טבע ודגל ישראל בגודל שלא היה מבייש אצטדיון כדורגל (והכוונה לדגל שמכסה את כל הקהל), אין ספק - מרשים. הדרך חזרה הייתה סיפור אחר, הרכבות הגרמניות בניגוד לכל אמירה מקובלת אינן מדייקות, הכרטיסנים ברכבות הגרמנית אינם מדברים שפה אחרת מלבד גרמנית ולאחר 12 שעות והחלפת לא פחות משבע רכבות הייתי בבית. לזכותו של דינו ייאמר, שמאחר וחגגנו יום נישואין באותו היום הוא חיכה לי בתחנת הרכבת הסופית עם אוטו מקושט פרחים, כאילו אנחנו בדרכנו לחופה ממש ובבית חיכתה גלידת שמפניה, מלאכת יד.

כעבור שלושה שבועות נסעתי שוב... הפעם נשבעתי לעצמי לא לקחת רכבת, טסתי למינכן, מרחק שעה וחצי מהמפעל, כל החברים מהמשרד, נוחתים בגרמניה, שוכרים רכב ונוהגים, האם להיות אשה פחדנית ולקחת מונית? בשורה התחתונה, כן, אבל את זה למדתי בדרך הקשה.

את פני בדוכן השכרת הרכב קיבל תור ארוך של אנשים זועמים, לכולם לא היו מכוניות מוכנות ולכולם אמרו שעתיים קודם לכן כי תוך 45 דקות יהיו מכוניות, כעבור שעתיים גם אני קיבלתי את הרכב, יצאתי לדרך. עליתי על הכביש המהיר כמו שרק כביש גרמני יכול להיות ונסעתי, נשארתי עם שתי ידיים על ההגה כמו שלימד אותי הרצל המורה לנהיגה לפני לא מעט שנים, נשארתי בנתיב הימני, נסעתי 100 קמ"ש והסתכלתי ברעדה על כל המכוניות שעוקפות אותי בטיסה. נעים. כעבור 40 קילומטר בדיוק, ניסה להשתלב במחלף מרצדס מימין, אני לא חשבתי שהוא יצליח להיכנס מימין ומשכתי שמאלה, בום, משאית, מכה משמאל, אין מראה, אני בשוליים, המרצדס מנופף לשלום ונוסע, נהג המשאית איתי. אני יכולה להישבע שאני לא אשמה ואתם, כל הגברים שקוראים עכשיו, אני רואה את החיוך!

נהג המשאית ואני התיידדנו, מיד אחרי שהפסקתי לרעוד (אני חושבת שתוך שעה הייתי ממש יציבה). החלפנו פרטים, הוא נתן לי את שלו וקרא את שלי מתוך הניירת שהוציא מתא הכפפות, לא הייתי מאוד תפקודית. אחר כך חיכיתי לרכב חלופי שהגיע בדמותו של גרר. 45 דקות של ציפייה חלפו עליי במחשבה: אלוהים, איך משתלבים בחזרה בתנועה. כשהגרר הגיע כדי להחזיר אותי לשדה התעופה ולקחת אוטו אחר, חתמתי ויתור על האוטו האחר, ביקשתי שיאספו אותי. 12 שעות מרגע שיצאתי מהולנד הייתי במלון, ליתר דיוק בבר של המלון. התאוששתי.

הסיפור על המזל הרע שלי בגרמניה עשה כנפיים, את הביקור הבא עשיתי מלווה בחבר לעבודה שהתחייב שהפעם לא קורה לי כלום, אכן, הצלחנו להמריא בזמן, לנחות בזמן ולהגיע בשעה סבירה למלון וגם למשרד. את הדרך חזור עשיתי לבד, טעות. נסעתי במונית לשדה, הגעתי בזמן כדי לגלות שבשל תנאי מזג האוויר אין טיסות להולנד בשעות הקרובות, הבוס שלי הציע לי דרכי נסיעה חלופיות ופסל את כולן, כבר ניסיתי אותן בעבר, וכאמור, עדיף לא. לאחר שעתיים הטיסות חודשו, עלינו למטוס, חיכינו עוד שעה על הקרקע, ונחתנו ברוחות צד חוויתיות. כמעט נישקתי את האדמה אבל מיהרתי לרכבת... תאונת רכבות פגעה בפסי הרכבת ועצרה את כל תנועת הרכבות... את זה גיליתי כמובן רק כשהרכבת נעצרה בין שתי תחנות. לא 12 שעות, אבל באיחור של 4 שעות הגעתי הביתה.

מאז, לגרמניה אני נוסעת רק עם עוד מישהו (אם הוא מוכן לקחת את האחריות על כתפיו) לא לוקחת רכבות ועיכוב בטיסה של פחות משעתיים לא נחשב.

העבודה, אגב, מרתקת ומהנה, האנשים הם אנשים והמפגש התרבותי הוא בין כולם. אין ספק שאם אתה גרמני שגדל בעיר יחסית מבודדת ועבד כל חייו בחברה אחת יהיו כמה דברים שתתקשה להבין בהתנהלותה של חברה ישראלית שפרוסה בעולם, משתנה בקצב מטורף ומלאה באנשים שחיים לפי הקצב הזה, אבל זה לפרק הבא.